תחילה היה הכאב. במעלה רגל שמאל, קרוב לישבן. כאב שלא נותן מנוח. רבקה היתה מתהפכת במיטתה מטושטשת-כדורים, מייחלת לשינה הטובה. היא אישה גדולה, וגם ככה קשה עליה התנועה. אולי אם הנחירות של רמי יפסיקו רק לרגע, אולי אז, בדממה הקצרה שתשתרר, היא תצליח להירדם סוף-סוף. בסופו של דבר גם רמי היה מתעורר בגלל התהפכויותיה ואנחותיה, וכאבהּ האריך את לילותיהם והתיש את שניהם בבקרים.

צילומים ועוד צילומים, בדיקות דם וביקורים אצל אורתופדים ורופאים פרטיים וכלליים. לא התגלה דבר. מזל שהיא יצאה לפנסיה בשנה האחרונה, והיה לה זמן להתעסק עם כל זה. לבסוף הבליח משהו באחד הצילומים: נמצא המקור לכאב! גידול קטן, מוזר, הרופאים הרימו גבה, לא ידעו להסביר את המיקום המשונה.

הגיעו לבסוף למומחה מספר אחת, פרופסור ודלר. מנהל היחידה לאורתופדיה אוֹנקוֹלוגית, בעל שם עולמי. כתב ספרים, מתפאר בסיכויי הצלחה גבוהים במיוחד. שערו הכסוף היה אסוף על עורפו ומשקפיו הבהיקו, וכל חזותו אמרה מומחיות. מבטו שוטט בידענות בין הניירות שלפניו, בין הצילומים, לא הרים את מבטו, רק הנהן. לבסוף הנמיך את משקפיו אל גשר אפו, נתן בשניהם מבט: ובכן, היסְטיוֹציטוֹמה סיבית, סוג של סרקומה של הרקמות הרכות. רמת ממאירות נמוכה. אל דאגה, יש לו ניסיון רב בתחום, הוא הרי בעל שם עולמי, פונים אליו מכל העולם. הכול יסתדר לאחר הניתוח, הוא הרגיע בקול סמכותי.

לאחר הניתוח נעלם הכאב, ורבקה חזרה לחיים. לא לזמן רב. הכאב חזר במהרה, ועמו הגידול: גדול יותר, מטריד יותר. ניתוח רדף ניתוח, ושוב ושוב הכאב, חופר, חופר. ניסו אופטלגין נוזלי, הווליום כבר לא עזר, הוסיפו מורפיום – מרקחת מתישה. הימים נמתחו לשעות ולדקות ולשניות, מאיימים בלילה שבסופם. נכון, היא אף פעם לא חייכה הרבה, אבל עכשיו כבר כמעט שלא צעקה על רמי, והוא התגעגע לגערותיה התכופות, שרק לא תיאנק ככה כל הזמן, שתפסיק כבר העווית הזאת בפנים. היא גם רזתה מאוד, בגלל הבחילה המתמדת מהתרופות, ואולי פשוט נעלמה תאוות הזלילה. אבל כשדיברה על הנכדים שבארצות הברית אורו עיניה, וב"צעירים חסרי מנוח" היא המשיכה לצפות. אם כי עכשיו הקליטה, לשעות נוחות יותר, כי דווקא בשבע בערב הפך הכאב בלתי-נסבל לישיבה על כורסה.

לאחר הניתוחים הגיעו ההקרנות, ובגלל ההקרנות נפער פצע, סירב להיסגר. יש מה לעשות – חדר לחץ. שעתיים בכל יום, להזרים חמצן לפצע, זה יסגור אותו אחת ולתמיד. חוסר הנוחות זמני, ואחוזי ההצלחה גבוהים במיוחד.

ושוב בחדרו של פרופ' ודלר. כשעיין שעה ארוכה בניירות ובצילומים, התבוננו רבקה ורמי בתעודות ההוקרה שכיסו את הקירות. הפצע לא נסגר, הודה פרופ' ודלר. זו בעיה. מקרה נדיר, הוסיף, אבל כבר נתקל, כמובן. נותרה רק אפשרות אחת – כריתה. נכון, זה לא פשוט, אבל רק ככה אפשר לחזור לחיים. פרופ' ודלר המליץ בחום, פירט את היתרונות, הזכיר את החסרונות, על שפתיו חיוך קל, כמעט מתנצל, שלא התחבר לשום תו אחר בפניו.

כרתו. עד הישבן. אפילו רגל תותבת לא באה בחשבון. ובכל זאת – כל כובדו של הכאב הוסר עם הרגל, אפשר להתחיל מחדש. רבקה התעוררה מהניתוח לא בחיוך אבל בהקלה. נכון, לפעמים היא עדיין התעוררה בלילות – כאבה לה הרגל השמאלית. כאבי פנטום, הסבירו הרופאים, אבל איך? כל כך מוחשי הכאב.

היתה אופטימיות באוויר – רמי קנה זוג כרטיסי טיסה לארצות הברית, שייסעו לראות את הנכדים. מה יש? נכים יכולים לטוס, נכים יכולים לעשות הכול, לצאת לתיאטרון, לשחק קלפים, לצפות ב"צעירים חסרי מנוח". אבל אז החלו כאבי הכתפיים. אולי זה מהקביים? ניחש רמי. מוזר, דומה שכאבי הפנטום התפשטו. עכשיו כל גופה היה אכול-כאבים, גְדוש-תרופות, צְרוב-בדיקות. עשו מיפוי עצמות.

פרופ' ודלר הביט בתוצאות הבדיקה: נקודות לבנות בכל מקום. זה לא הגיוני, הוא קבע. הוא לא סומך על בית החולים ההוא, הכריז. נעשה שוב מיפוי, כאן. וכשהגיעו התוצאות הזהות הוא לא נכנע: כל נקודה תטופל בנפרד. אנחנו נפתור את הבעיה. אין כאן שום סכנת חיים, הצהיר, לא ויתר, כי הרי לא ייתכן, זה לא אמור לעבור לעצמות, לא היה מקרה כזה מעולם, והוא מכיר היטב, מומחה מספר אחת.

בהוספיס היא שכבה פרק זמן קצר. גם בימיה האחרונים היא עוד בהתה לפעמים ב"צעירים חסרי מנוח" בעיניים ריקות מהבעה. עיניה הכחולות, המאופרות באיפור תמידי, המטפחת שהחליפה את שערה המקורזל, עורה שגונו הפך צהבהב ורזונה החדש הפכו אותה לאישה נאה, נאה מכפי שהיתה בעבר. היא מתה אישה יפה.