אילו היו לי רגליים לרוץ הייתָ רואה אותי. בשמלה כתומה הייתי יוצאת לרחוב. הייתי מדלגת במדרגות שתיים-שתיים, וככה יוצאת לרחוב.

הרחוב ריק מאדם. עננים אפורים בשמים. מדרכה אפורה שהגשם הִכהה והבהיק. חלונות סגורי-תריסים מפחד הגשם, אנשים ספונים בביתם, אולי ישֵנים. קר בחוץ בשעת אחר צהריים חורפית שכזאת, אבל לי טוב בחוץ. 

ואני גבוהה ויפה, הילוכי גאה. לא בגלל מבטי-אחרים, שום מבט זר לא מלטף את גווי. שמלתי הכתומה צמודה לגופי, צווארי מתוח. אולי דרוך. מבטִי מכוון היישר לפנים.

ואתה עובר בדיוק אז. זה הרגע. רק אני ואתה ברחוב השומם, הרחוץ. ואתה רואה אותי, בשמלה הכתומה, ומביט בעינַי, שבדיוק בגובה עיניך. לא למטה מזה. אני מחייכת חיוך קטן, בוטח. אני רואה מה שאתה חושב. אתה אומר, "יש פה בית-קפה קטן." אני אומרת כן. אנחנו מתיישבים ומדברים המון. אחר כך לא זוכרים מי הזמין מה. מי אמר מה.

הולכים צוחקים לביתי, אולי לביתך. מטרייה נפתחת, גדולה, מחסֶה מהגשם לשנינו. כמו בשיר, אני אומרת, אולי מפזמת. אולי שׁרה. אנחנו סוגרים את הדלת. העולם נשאר בחוץ, ובבית יש קפה ומיטה. אתה אומר, "נשתה קפה." אני מכינה. אני מביטה מחלון המטבח ורואה שהגשם ממשיך לרדת. שימשיך, אני מרוּצה.

אחרי הקפה אני נכנסת לחדר השינה. חולצת נעליים דקות-עקב. קולפת גרבונים רטובים מרגליים ארוכות, גלוחות, נעות. מותחת אצבעות בהתפנקות נשית רפה. אתה בא. מביט. מלטף לאט רגל חלקה. מדגדג בעדינות כף רגל רגישה. מלקק בוהן עם ציפורן אדומה. אתה נפעם מהתחושה.

אני צוחקת, אבל עוד לא מתמוססת. קמה פתאום מהמיטה. אני רוצה לצאת לרוץ איתך בגשם. כן, זה מה שאני רוצה. אתה מרכין קצת את הראש, כמו חוכך בדעתך: אבל בבית חם, וגם כל כך נעים לגעת, אני רואָה אותךָ חושב לפי הקמט הקטן שמסתמן פתאום במצחך. אבל הקמט מתגהץ, אתה מרים ראשך, ניצוץ שובב נדלק במבטך. "בואי," אתה מושיט לי יד. ואז זוכר כמה אני יחֵפה.

אתה שוקד על קשר סרבני בנעלך בסבלנות אין-קץ, מצליח להתיר, חולץ לבסוף נעל, ואז את השנייה, וגם מסיר גרבי ספורט לבנים. כפות רגליך הגדולות מיובלות ושעירות במפרקי האצבעות, הן מצחיקות אותי נורא. רגלַי רק מתעדנות לעומתך. אתה אומר, "נלך." אני לא מהססת. ושוב אתה מושיט לי יד, ושוב אנו בחוץ, רק בלי המטרייה. הגשם והקור עוטפים אותי מיד כמו מעיל רטוב, מצמררים את שתי רגלי העירומות. 

אנחנו רצים על מדרכות, אני לא מתעייפת. חוצים כבישים ומדשאות, וכבר לא קר לנו בכלל. אנחנו מגיעים לים בשעת ערב מוקדמת, אפילו לא ידענו שנגיע עד לשם. טובלים במים הקפואים ארבע כפות רגליים, להקל את כאב-האבנים שעליהן דרכנו בדרכנו. הקור וגם המלח צורבים ונעימים, אבל הקור גובר פתאום, ואין לנו מעיל, ובגדינו רטובים ומכבידים.

אתה עוטף אותי בשתי זרועות גדולות, החום ממך משכיח. אבל הקור לא מוותר כל כך מהר, הרוח מתחזקת, וגם הגשם שממשיך לרדת כבר לא כל כך נעים. חוזרים לביתך, לביתי, במונית. מתנשפים, מותשים, רגליי נחות על רגליך. מעֲבר הפתאום לחימום במונית מסוכן אבל הכרחי. מגיעים, יוצאים שוב לקור להרף עין, וכבר ספונים כמו כולם בתוך בית חמים.

בסלון אתה יושב על הכורסה מולי. אדים עולים מספל תה שבידך, שבידי. ריח קינמון מסחרר אותי לרגע, אבל הסחרור נעים. עם שוך הסחרור אני קמה, גבי מופנה אליך. אתה יודע מה עושים עכשיו. אתה ניגש למלאכה עם כל הסבלנות הזאת שלך, מנסה לפתוח רוכסן סרבני בגב השמלה. השמלה הכתומה גולשת למטה. עכשיו הילוך איטי. אתה לא נוגע. עדיין לא נוגע. רק ככה, מאחור, אתה רואה אותי. וכמה אני מרגישה את מבטך על כל גופי.

אתה מעביר אצבע אחת על עורפי. יורד לאט לגב, חוליה אחר חוליה. מגיע עד לעצם הזנב, אבל ממשיך לרדת במורד רגלי הימנית הארוכה. עיניי נעצמות. אני לא נעה. אתה עולה שוב עד עורפי אבל עכשיו יורד לעבר רגל שמאל. רגליי המצומררות מלהכיל פונות עכשיו אליך, עוטפות אותך פתאום. אתה עירום. 

עכשיו שמיכה גדולה מכסה על הכול. אנחנו שוכבים במיטה שליד החלון. עיניך עצומות, אולי אתה ישֵן, ומבטי שלי מופנה אל החלון: בחוץ הגשם כבר פסק, אבל הרחוב עודו ריק מאדם. חשוך בחוץ, הפנסים מקולקלים כולם, והירח מסתתר מאחורי העננים ולא מאיר דבר.

קר לי פתאום. השמיכה החליקה מרגלַי ולא הרגשתי. רגלי ודאי קרות מאוד. החדר חשוך, ורק הכיסא המקופל בפינה מבהיק בנצנוץ מתכתי. השקט סמיך, וסוודר חום ישן מעקצץ במעלה גבי כשאני גוחנת להרים את השמיכה. אתה מתפוגג לי לאט.