סְלִיל הָרֶגֶשׁ מִסְתּוֹלֵל בִּי,

פַּעַם נוֹגֵשׂ עַד קְצֵה גְּבוּלוֹ

וּפַעַם מִתְפַּתֵּל.

אֲנִי מְנַסָּה לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתִּי,

לָגַעַת בִּקְצוֹת תְּחוּשׁוֹתַי,

וְהָרֶגֶשׁ עוֹשֶׂה בִּי כִּרְצוֹנִי.

לִבִּי הוֹלֵם בִּסְתִירַת-מַהֲלוּמוֹת,

שָֹׁבוּי בְּעַצְמוֹ, נִזּוֹן מֵרֶגֶשׁ,

מֻקַּף גָּדֵר צְמִיגִית

שֶׁל נֶפֶשׁ.

 סְפוּגָה כֻּלִּי

אֲנִי מַגְבִּיהָה אֶת עַצְמִי מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר

וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּךָ אֲרֻכּוֹת.