רוּחוֹת הַסְּתָו

עָשׂוּ אוֹתִי נֶחְפֶּזֶת.

לֵילוֹת אֲרֻכִּים וְרֵיקִים

מִלְּאוּ אוֹתִי בַּחֲלוֹמוֹת.

בָּאוּ הַחַיִּים הַקְּטַנִּים

וְהֵקִימוּ חוֹמוֹת.

 

מִשֶּׁגָּבְהוּ הַחוֹמוֹת

נָקְשׁוּ בָּן רוּחוֹת לְלֹא הֶרֶף,

הִטְרִיפוּ יָמִים

וְהוֹתִירוּ לֵילוֹת לְבָנִים.

בְּנִבְכֵי חֲרַכִּים נֶחְבָּאִים רְמָזִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ

וְעַל הַחוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת מִשְׂתָּרְגוֹת הַשָּׁנִים.

לִפְסֹעַ בְּרֶגֶל קַלָּה שׁוּב אֵינִי יְכוֹלָה,

אַךְ אוּכַל לְדַדּוֹת בִּכְבֵדוּת בַּמֶּרְחָב הֶחָסוּם.

וּבְזָרְעִי זְרָעִים שֶׁל אוּלַי,

בְּמֶרְחָק לֹא נִרְאֶה,

עוֹד אַצְמִיחַ פַּטִּישׁ

לְבַקֵּעַ חוֹמוֹת

עֲשׂוּיוֹת קְלִפּוֹת שׁוּם.